<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"א</h1>
<h2>דף כא:</h2>
עוד שם (ב"מ מ"ג) המפקיד מעות אצל שולחני אם היו צרורין וחתומין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו [אינו] חייב באחריותן, ואם הם מותרין אע"פ שהן צרורין יש לו להשתמש בהן לפיכך הוא נעשה עליה שומר שכר ואם אבדו חייב באחריותן נגנבו בליסטים מזויין הרי הוא פטור במה דברים אמורים קודם שישתמש בהן אבל לאחר שנשתמש בהן נתחייב באחריותן כדין כל מלוה עד שיחזירם לבעלים. המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו או נגנבו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע, הגה"ה משום ר"י מקורביל שבעל הבית בזמן הזה כשולחני לפי שתמיד הוא צריך במעות להלוותם בריבית ומותר ליקח מפיקדון שיש בידו אם אינם חתום אך (שיאמר) [שיאמד] בדעתו שיוכל להחזירם לבעל בעת שישאלם בלי דיחוי, עכ"ל תו' בפרק המפקיד, עכ"ה.
גרסינן בירושלמי (דמאי פ"ו הלכה ח') אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפם ואבדו חייב באחריותן פי' דהוי ליה שולח יד בפיקדון. הגה"ה מעץ חיים, אדם שיש לו מעות חבירו בפקדון ואינו רוצה לפרעם (ונוטל) [וביטל] לו הריוח אינו חייב לשלם לו הבטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל אם עשה סחורה והרויח בהן חייב לשלם לו הריוח וכן איתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) המבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. הגה"ה מן התו', והיינו דווקא מבטל שגורם שמעותיו בטלות וגם אין לו ריוח בהן אבל היכא שגם הוא מרויח בהם לאו כל כמיניה שיהא עושה סחורה במעות חבירו וחבירו ילך בפחי נפש אך חכמי המקום יהיו אומדין כמה פחות הריוח אשר מרויחין באותו מקום וכך יתן לו כדאמרינן פרק קמא דמכות (דף ג') העדים שהעידו שחייב לחבירו אלף זוז לפרוע מכאן עד ל' יום והוא אומר מכאן עד עשר שנים והוזמו אומרים כמה וכו' ואם פסק לו השכר ממעותיו ועתה אומר לו שלא השביחו יתן לו שכר כאשר פסק לו [או] ישבע שמאותו יום עד עתה היה לו בטוב מעות בטלות צרורים ומונחים כמו המעות שמסר לו חבירו או כמו המעות שפסק לחבירו ואז הדר הדין דהמבטל כיסו של חבירו כו', עכ"ל תו'. ואם יש עדים שעשה בו סחורה חייב לשלם לו הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לישבע שלא הרויח בהם ודווקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבן ומבטלן אבל הניח מעות בפיקדון ביד חבירו והלך לו למדינת הים אינו חייב לשלם לו הריוח דהוי כמו זה נהנה וזה אינו חסר ופטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ד) ואפילו כשבטל לו מעותיו נראה דיש לו ליתן שכר טרחו מאחר שזה שואל לו מעותיו וכן משמע פרק מי שמת (ב"ב קמ"ד) גבי רב ספרא דעביד עיסקא בזוזי ומסיק לא שביק וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם לו שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות של חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נראה דיכול להרויח בהן ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותו עבורו וכן נמי אמרינן גבי מעות של צדקה [עי' ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד הגבאי מותר לשנותם ומותר להלוותם כמו כן יכול ללוות אלו המעות אבל אינו יכול לקבלן לחצי שכר בלא רשותו ואם כן יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל האחריות על זה כי כל דין מחצית שכר פלגא מלוה ופלגא פיקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא אמר לו להרויח בהם אסור להרויח בהם אפילו יחד להם משכון כי לא נתנו לו רשות להשתמש כי ההיא דאילו מציאות (ב"מ כ"ט) דאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלו מהו להשתמש בהן ומסיק לא התירו במעות אבידה הואיל ולא טרח בהן ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסין ואע"פ דהלכה כר' טרפון (שם) היינו דווקא בדמי אבידה הואיל וטרח בהן לשומרה ולמוכרה ומכל מקום אם עבר ונשתמש לא ישלם לו הריוח לפי דהוי כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפשטא מכל מקום ספיקה דרבנן לקולא אזלינן. ואין משתכרין בשל עניים ובשל הקדש כדאיתא בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ו) ואפילו יהיה הריוח לעניים כדמפרש לשם דילמא אתי ענייא ודין ענייא ודין הקדש שוה דאין בין זה לזה כלום כי שתיהן של גבוה הן אבל פשיטא אם הרויח בהן השכר והריוח לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ואמנם יכול ליקח מהם שכר טרחו אם הרויח בהן כיון דממון שאין לו תובעין הן, ואם מנהג העיר ליתנם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר, ובכל דבר שאדם מרויח בשל חבירו אין אומדין באומד כל מה שיהיה יכול להרויח אילו היה בידו אלא מנכין שכר טרחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך לטרוח בהן וכן בכל דבר כדאיתא פרק שואל (ב"מ צ"ט) גבי תבר חביתא לחנותא ומנכה שכר טרחו ודמי ברזנייתא, עכ"ל עץ חיים. דין שאם הפקיד אדם לחבירו מעות ובא וערבן עם מעותיו והריוח בהן אינו יכול לומר [לא הלויתי אותם כי אם ערבתים עם מעותיי ואין זה יכול לומר] הנפקד אלא צריך שיתן לו לכל הפחות ב"פ לליטרא, עכ"ל תו', עכ"ה.
